Page 47 - הספר של אבא דיגיטלי
P. 47
| 46משה שעיו
בהדרגה עטרות החלה להתרוקן מנשים וילדים ,ואני נותרתי הילד האחרון
במושב .לכן הוחלט כי עליי לעזוב ולהצטרף למשפחה בירושלים .יום אחד הגיע
אליק עם שיירה לעטרות .הוא מסר לידי שעון יד מתנה מהוריו ,ואני מסרתי לו
את מפתחות הבית .הבגדים שלי היו ארוזים מבעוד מועד ולקחתי איתי כל מה
שהתאפשר לי לקחת לבד מהחפצים האישיים שלי כדי להביא למשפחת אולשה
לירושלים .הבאתי להם גם תרנגולות וביצים שהיו מצרך יקר מאוד בתקופה
ההיא .חוץ מזה הבאתי לרבקל'ה כדור ,קופסת גולות ואת אלבום התמונות שלה.
כך עזבתי את עטרות והגעתי לירושלים בליווי הצבא הבריטי .היה לי עצוב לעזוב
את עטרות אבל לא הייתה לי ברירה .בירושלים נפגשתי עם משפחת אולשה
שהתגוררה אצל קרובים .סיפרתי להם על עטרות ועל התקופה שבה הייתי שם
לבד.
לילה אחד ישנתי איתם ,ולמחרת נפרדתי מהם .שינדל'ה האם נתנה לי סידור
עם הקדשה כמתנה .הסידור שמור במשפחתנו עד היום .אבי המשפחה שלום
ובתו רבקל'ה ליוו אותי לפנימיית מוצא .הייתה זאת עוד פרידה כואבת מאוד.
התרגלתי לחיות במחיצתה של משפחת אולשה ,וכשכף רגלי דרכה בשערי המוסד
הבנתי שאני נפרד ממשפחת אולשה ומעטרות.
הקשר ביני לבין משפחת אולשה נותק ,ולפני כארבעים שנה חודש .כיום יש לי
ולמשפחתי קשרי ידידות נפלאים עם רבקל'ה ומשפחתה .היא קוראת לי "האח
הסורי שלי" ואני קורא לה "האחות האשכנזייה שלי".
כך ירד המסך על שנות ילדותי בעטרות .הימים לא היו פשוטים .השמחה המעטה
הייתה מהולה בכאב ,עצב ,אכזבה ובדידות .אינני מלין על כך ,אך היו בלבי תקווה
וציפיות אשר חלפו עם הרוח.
