Page 51 - הספר של אבא דיגיטלי
P. 51
| 50משה שעיו
פנימיית "מוצא"
ב 1948-בהיותי בן 13לאחר שעזבתי את מושב עטרות ונפרדתי ממשפחת אולשה,
הועברתי לפנימיית "מוצא" בירושלים" .משק ילדים מוצא" היה בית יתומים
לילדים ניצולי שואה ,ילדים מבתים הרוסים ומשפחות חד הוריות .אני לא ידעתי
לאיזו קבוצת ילדים לשייך את עצמי כי לא נמניתי עם אף קטגוריה.
כשנכנסתי למוסד ניגש אליי מדריך והניח כיפה על ראשי .אינסטינקטיבית
הורדתי אותה מיד ,אך הוא הסביר לי שזהו מוסד דתי ,ולכן אני חייב לחבוש כיפה.
בפנימייה חיו ילדים ניצולי שואה שלא דיברו עברית וכן ילדים מבתים הרוסים,
ולכן התקשיתי לגשר על הפערים בינינו בשפה ובתרבות .היה לי קשה לתקשר
עם הילדים כי היו כאלה שלא ידעו עברית .שיכנו אותי עם עוד ארבעה ילדים
בחדר ,והרגשתי שמקומי אינו שם ,ואני לא שייך .אבל איזו ברירה הייתה לי?
התנאים במוסד היו קשים ובלתי נסבלים .היינו מסתכלים על מנהל הפנימייה
ושאר המדריכים בזמן שאכלו .הם היו אוכלים מכל טוב בכמות מנקרת עיניים,
ואני זוכר שהילדים במוסד היו תמיד רעבים; הם היו חוטפים אוכל מהשולחן
בחדר האוכל ,ומי שלא היה זריז דיו היה נשאר רעב .לכן תמיד התנדבתי יחד עם
עוד ילדים להמתין לשיירה שהייתה מגיעה מהשפלה שהביאה לחם לירושלים.
היינו סוחבים את שקי הלחם על הגב ,ומנצלים את ההזדמנות לאכול לחם כאוות
נפשנו .זה היה הגמול על הבאת הלחם למשק הילדים.
